כבר הרבה זמן שיוצא לי לשמוע מלקוחות שלי ומחברות את המשפט "אני מפרגנת לעצמי", "אם אני לא אפרגן לעצמי, אף אחד לא יעשה זאת בשבילי" בהתחלה אהבתי אותו, התחברתי אליו, אימצתי אותו, השתמשתי בו ואפילו הערצתי את הנשים "שמפרגנות לעצמן". בתקופה האחרונה, כשאני שומעת את המשפט הזה אני שואלת את עצמי- למה הן חייבות להצהיר שהן מפרגנות לעצמן? למה הן לא יכולות לקנות/להזמין טיפול/ לצאת למסעדה עם חברות פשוט כי בא להן? כי זה מה שהן רוצות?
האם תמיד אנחנו צריכות להוכיח לעצמנו שמגיע לנו? שאנחנו עובדות מספיק קשה כדי לפרגן לעצמנו? ויותר מכך, האם באמת אם אנחנו לא נפרגן לעצמנו אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו? באמת באמת?
בחג שבועות עזרתי לאחותי, תמר, בדוכן שהיה לה בקולאז' סייל של קרן שביט
הסייל היה מדהים, במקום פסטורלי מהמם ומשך אליו אנשים מאוד איכותיים. אתן יכולות להתרשם מהיופי (וגם מאחותי וממני...).
בקולאז' סייל היו הרבה נשים באו למטרה אחת- לקנות. אבל מוצרים איכותיים, מוצרי מעצבות צעירות- החל ממוצרי נייר וכלה ברהיטי עץ...
ולמרות שהכל היה ידוע וברור מראש, כולל הערכות של סכומים ופוסט מקדים על המעצבות והמוצרים, עדיין כמעט כל אישה שניה ליחששה לעצמה שניה לפני שהוציאה את הכסף מהארנק "בעלי יהרוג אותי", "ואוו! כמה דברים קניתי החודש בעלי יתעלף כשהוא יראה את החשבון של הויזה..."
היתה אישה אחת שאפילו חיפשה את הכסף שבעלה "החביא" לה בארנק.
ואני שואלת אתכן- האמנם? האם באמת בעלך יהרוג אותך? האם הוא באמת יביים התעלפות על השטיח בסלון כשהוא יראה את חשבון הויזה שלכם?
או שפשוט נוח לנו להאשים אותם?
משפטים נוספים שיצא לי לשמוע סביב הדוכנים השונים וגם בקליניקה שלי הם-
"אני עובדת כלכך קשה, אני חייבת לפרגן לעצמי שעת מנוחה", "אני בקושי נמצאת בבית אז כשכבר יוצא לי לארח אני רוצה שהוא יהיה מעוצב עם הפריט הזה..."ועוד ועוד ועוד הסברים, תירוצים, הבהרות עצמיות וניקויי מצפון.
והכל נכון. אנחנו באמת עובדות קשה וכשאנחנו לא בעבודה, אנחנו עם הילדים (וזו ה!עבודה), ובאמת מגיע לנו להתלבש יפה כשאנחנו סוף סוף יוצאות לבילוי וממש מגיע לנו מניקור אחרי ערמות הכלים שאנחנו שוטפות כל יום. הכל נכון. אבל בלי תירוצים. פשוט מגיע לנו. אנחנו רוצות ומשיגות.
אם ראית חולצה שאהבת והסכום שהיא עולה הוא בגדר הסביר מבחינתך- קני אותה. לא כי היא מתאימה למכנסיים שיש לך כבר בארון, לא כי יש אירוע של הדודה מרמת-גן, לא כי עבדת כל כך קשה השבוע שאת חייבת לפצות את עצמך, אלא כי אהבת את החולצה, מתחשק לך אותה ואת קונה אותה לעצמך.
שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלהיות במצב שבו כל מה שאני חפצה בו יהיה שלי. רחוקה כמה מאות קילומטרים...
אני מדברת פה על עניין אחר. על רגע של אמת עם עצמך, להתחבר ליצר הילדותי הזה של "לרצות משהו עכשיו, כי ככה אני רוצה", "כי אהבתי את הפריט,הבגד, השעון"... כמובן בגבולות היכולת של כל אחת ואחת מאיתנו.
אנקדוטה קטנה- מקור המלה פרגון הוא ביידיש "פארגינען" והפירוש הוא להסתכל בעין טובה, למילה פרגון אין מקבילה בשפה האנגלית...עוד המצאה של המוח היהודי!
בפעם הבאה שאת ממש רוצה "לפרגן לעצמך" משהו, תשני חשיבה ותסתכלי על עצמך בעין טובה ופשוט תאפשרי לזה לקרות. תקראי לזה איך שתקראי לזה ותהייה הסיבה אשר תהייה- זה מגיע לך.
החל מהסופ"ש הקרוב אני אעלה בבלוג שלי סדרת פוסטים שתיקרא "דקה לפני שבת"- בפוסט אני אסקור מוצר אחד מחברות שונות, אני אתן הסברים על המוצרים ואופן השימוש בכל אחד מהם והמטרה היא שאתן תעשו לעצמכן "טיפול בייתי" ותקדישו חמש דקות לעצמכן "דקה לפני שבת". אם תירשמו בתחתית הדף לבלוג שלי - תוכלו לקבל קישור ישר לתיבת המייל שלכם בכל פעם שמתפרסם פוסט, אם לא בא לכן להירשם- אני בכל מקרה אעלה קישור לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי.
אוהבת,
טלי.
האם תמיד אנחנו צריכות להוכיח לעצמנו שמגיע לנו? שאנחנו עובדות מספיק קשה כדי לפרגן לעצמנו? ויותר מכך, האם באמת אם אנחנו לא נפרגן לעצמנו אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו? באמת באמת?
בחג שבועות עזרתי לאחותי, תמר, בדוכן שהיה לה בקולאז' סייל של קרן שביט
הסייל היה מדהים, במקום פסטורלי מהמם ומשך אליו אנשים מאוד איכותיים. אתן יכולות להתרשם מהיופי (וגם מאחותי וממני...).
 |
| צילום: נירית גור קרבי |
 |
| צילום: נירית גור קרבי |
 |
| צילום: נירית גור קרבי |
בקולאז' סייל היו הרבה נשים באו למטרה אחת- לקנות. אבל מוצרים איכותיים, מוצרי מעצבות צעירות- החל ממוצרי נייר וכלה ברהיטי עץ...
ולמרות שהכל היה ידוע וברור מראש, כולל הערכות של סכומים ופוסט מקדים על המעצבות והמוצרים, עדיין כמעט כל אישה שניה ליחששה לעצמה שניה לפני שהוציאה את הכסף מהארנק "בעלי יהרוג אותי", "ואוו! כמה דברים קניתי החודש בעלי יתעלף כשהוא יראה את החשבון של הויזה..."
היתה אישה אחת שאפילו חיפשה את הכסף שבעלה "החביא" לה בארנק.
ואני שואלת אתכן- האמנם? האם באמת בעלך יהרוג אותך? האם הוא באמת יביים התעלפות על השטיח בסלון כשהוא יראה את חשבון הויזה שלכם?
או שפשוט נוח לנו להאשים אותם?
משפטים נוספים שיצא לי לשמוע סביב הדוכנים השונים וגם בקליניקה שלי הם-
"אני עובדת כלכך קשה, אני חייבת לפרגן לעצמי שעת מנוחה", "אני בקושי נמצאת בבית אז כשכבר יוצא לי לארח אני רוצה שהוא יהיה מעוצב עם הפריט הזה..."ועוד ועוד ועוד הסברים, תירוצים, הבהרות עצמיות וניקויי מצפון.
והכל נכון. אנחנו באמת עובדות קשה וכשאנחנו לא בעבודה, אנחנו עם הילדים (וזו ה!עבודה), ובאמת מגיע לנו להתלבש יפה כשאנחנו סוף סוף יוצאות לבילוי וממש מגיע לנו מניקור אחרי ערמות הכלים שאנחנו שוטפות כל יום. הכל נכון. אבל בלי תירוצים. פשוט מגיע לנו. אנחנו רוצות ומשיגות.
אם ראית חולצה שאהבת והסכום שהיא עולה הוא בגדר הסביר מבחינתך- קני אותה. לא כי היא מתאימה למכנסיים שיש לך כבר בארון, לא כי יש אירוע של הדודה מרמת-גן, לא כי עבדת כל כך קשה השבוע שאת חייבת לפצות את עצמך, אלא כי אהבת את החולצה, מתחשק לך אותה ואת קונה אותה לעצמך.
שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלהיות במצב שבו כל מה שאני חפצה בו יהיה שלי. רחוקה כמה מאות קילומטרים...
אני מדברת פה על עניין אחר. על רגע של אמת עם עצמך, להתחבר ליצר הילדותי הזה של "לרצות משהו עכשיו, כי ככה אני רוצה", "כי אהבתי את הפריט,הבגד, השעון"... כמובן בגבולות היכולת של כל אחת ואחת מאיתנו.
אנקדוטה קטנה- מקור המלה פרגון הוא ביידיש "פארגינען" והפירוש הוא להסתכל בעין טובה, למילה פרגון אין מקבילה בשפה האנגלית...עוד המצאה של המוח היהודי!
בפעם הבאה שאת ממש רוצה "לפרגן לעצמך" משהו, תשני חשיבה ותסתכלי על עצמך בעין טובה ופשוט תאפשרי לזה לקרות. תקראי לזה איך שתקראי לזה ותהייה הסיבה אשר תהייה- זה מגיע לך.
החל מהסופ"ש הקרוב אני אעלה בבלוג שלי סדרת פוסטים שתיקרא "דקה לפני שבת"- בפוסט אני אסקור מוצר אחד מחברות שונות, אני אתן הסברים על המוצרים ואופן השימוש בכל אחד מהם והמטרה היא שאתן תעשו לעצמכן "טיפול בייתי" ותקדישו חמש דקות לעצמכן "דקה לפני שבת". אם תירשמו בתחתית הדף לבלוג שלי - תוכלו לקבל קישור ישר לתיבת המייל שלכם בכל פעם שמתפרסם פוסט, אם לא בא לכן להירשם- אני בכל מקרה אעלה קישור לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי.
אוהבת,
טלי.
אחרי שהסברת את המשמעות של המילה "פרגון" הבנתי שלא טעיתי כשחשבתי לעצמי שזה משפט פולני "לפרגן לעצמי" :-)
השבמחקצודקת! אבל... בצד של הגברים זה נראה בערך אותו הדבר: "אשתי לא מאשרת לי לקנות את זה.." שמעתי את זה המון
נראה לי שאם אנחנו לא מוציאים כסף על הילדים, אלא על עצמנו, אנחנו צריכים להצדיק את זה.
אז אני בעד לפרגן (מדיי פעם) בלי תירוצים
קרין, ברור שאני צריכות להצדיק את "הפרגונים" לעצמנו. אני רק מציעה שהצידוק יהיה "כי פשוט מגיע לי"...
השבמחקוזה אכן משפט פולני, כמעט כמו "אני אנוח בקבר" (-: